החלטה בתיק ס"ע 29488-08-11

1.         בפני בקשת המבקש (הנתבע) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש כתנאי מוקדם להמשך בירור תובענה זו.

2.         ואלו נימוקי הבקשה:

א.         המשיב טוען כי עבד אצל המבקש משנת 1985 ועד לשנת 2010 ואולם לטענת המבקש מזה שנים רבות (למעלה מ- 10 שנים) הוא לא העסיק את המשיב. לפיכך, מאחר ומזה שנים רבות אין יחסי העסקה בין הצדדים אין כל בסיס משפטי להגשת התביעה. כמו כן, חלק מהסכומים הנתבעים התיישנו.

ב.         כתב התביעה המקורי הוגש כנגד מושב רועי כפר שיתופי בע"מ (להלן - " מושב רועי") ולאחר שהתברר למשיב כי מושב רועי אינו בעל הדין הנכון, הגיש כתב תביעה מתוקן במסגרתו מנסה המשיב למצוא "כתובת" חדשה, קרי: המבקש.

ג.          המשיב הינו תושב שטחים וספק אם ניתן יהיה לגבות ממנו הוצאות ניהול ההליך במקרה ותידחה התביעה.

 3.         ואלו נימוקי ההתנגדות בקליפת אגוז:

א.         בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד מאז שנת 1985 ועד לשנת 2010 - ומכאן שסיכויי התביעה של המשיב גבוהים.

ב.         יש בהטלת הערובה משום הכבדה ופגיעה במימוש זכויותיו של המשיב ונעילת שערי בית המשפט בפניו.

ג.          ניתן לגבות תשלום הוצאות בגין המתגוררים בשטחים באמצעות המנהל האזרחי ומשכך גם הליכי הוצל"פ נתונים לשליטה עקיפה של המדינה.

דיון והכרעה

 4.        מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ נא (3) 577,628).

5.         לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות גישה לערכאות, הקים לו המחוקק את החריג בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות"). תקנה זו מסדירה את סוגיית הפקדת ערובה ואומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב - 1991.

            ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בפסק דין ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU(ניתן ביום16.7.03 ), שם נקבע, בהקשר הצריך לעניינו, כי מקום בו מדובר בתובע שהינו תושב הרשות הפלסטינאית ככלל אין להטיל עליו חובת הפקדת ערובה רק בשל היותו תושב הרשות, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. בתוך כך תינתן הדעת לשני פנים אלה: הפן האחד - כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה; הפן האחר - נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

מן הכלל אל הפרט

 6.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מן הטעמים שיפורטו להלן:

א.         כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינאית אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה. יתר על כן, באשר לסיכויי התביעה - כל שעל בית הדין לבחון בשלב זה הוא שאין מדובר בתביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש.

ב.         בענייננו, מתקיימים מספר נימוקים מצטברים אשר בעטיים סבור אני כי יש לחרוג מההלכה הפסוקה ולחייב את המשיב בהפקדת ערובה:

ראשית, מקריאת כתב התביעה וכתב ההגנה עולה, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית בנוגע למשך תקופת קיומם של יחסי עובד-מעביד. בעוד שהמשיב טוען כי המבקש היה מעסיקו באופן רצוף משנת 1985 ועד לשנת 2010 (ובמסגרת תביעתו הוא עותר לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הפרשי שכר וזכויות סוציאליות נוספות) אזי המבקש טוען כי מזה למעלה מ- 10 שנים הוא לא העסיק את המשיב.

            להוכחת טענותיו צירף המשיב לכתב התביעה מספר אישורי כניסה לתחומי ישראל בהם נרשם שהמשיב מועסק על-ידי המבקש. באישורים הנזכרים לא מצויין תאריך, אך עיון בתחתית האישורים מעלה כי הם מחודש דצמבר 2001. דהיינו: המשיב לא מצרף אישורים עדכניים אשר יכולים לתמוך בגרסתו ודווקא האישורים שצורפו תומכים בטענת המבקש לפיה למעלה מ- 10 שנים הוא לא העסיק את המשיב.